מורים ראשונים מספרים

הדאגות במעברה יו מרובות: פרנסה, שיכון, בריאות, ועל כל אלה- הדאגה לחנוך הילדים . הפתרון הזמני. שהוצע ע”י המועצה האזורית ונתקבל על דעת הכפרים הותיקים באזור, היה נראה לנו כיום רעיון דמיוני. הוחלט להסיע את ילדי המעברה שבגיל ביה”ס לבאר טוביה וללמדם במשמרת שנייה. המורים שם התנדבו ללמד את ילדי המעברה ללא כל תוספת שכר- עד שייווסד ביה”ס המקומי . תוכנית זאת הייתה מתגשמת אלמלא הילדים עצמם לא שמעו עברית ומיאנו בתוקף להיפרד מהוריהם.

באין ברירה הוחלט לארגן מייד את הלימודים בתחום ה”מעברה” ודווקא במשמרת הראשונה. אי אפשר היה להשיג מורים. זרם העלייה בא בעיקר מארצות המזרח. העולים מאירופה פליטי השואה היוו משפחות קטנות יחסית . מספר המורים שהגיעו לארץ לא עמד בשום יחס למספר הנצרכים לחינוך, ואף הם היו זקוקים עדיין לתקופת הכשרה, בפרט בלימודי השפה.

מספרת רבקה גובר :

” בתחילה הייתה לנו תקופה “חלוצית” . ישבנו על הארץ באוהל גדול שלא היה בו מקום אפילו לתלות את הלוח. אח”כ ישבנו על הרצפה בצריף והלוח הקבוע על הקיר, אך לא הייתה אפשרות לכתוב במחברות. אולם מנגנון הממשלה שכה מרבים להתלונן אליו פעל מהר יותר מכפי שיכולנו לשער מראש. כתום מחצית השנייה כבר היה לנו גם ריהוט וגם ספרי לימוד. 5 כיתות ישבו ולמדו ב”צריפים שוודים” כשהן מצוידות בספרים ומכשירי לימוד במידה מניחה את הדעת.

כיתתי שהכילה למעלה מ- 40 תלמיד היוותה אוסף מקרי של ילדים בני גילאים שונים המדברים בכל מיני לשונות, חוץ מלשון העברית. ילד אחד מפולין, שבילה את חודשי היורף בין ילדי עיראק , שמש לי מתרגם : הילדים דברו אליו ערבית והוא תרגם לי דבריהם ליידיש.

הילדים נבדלו זה מזה ברמת ידיעותיהם . חלקתי אותם לשלוש קבוצות לימוד. גיל תלמידיי נע בין 12-15 שנים, והגדולים שבהם שייכים דווקא לקבוצה המפגרת, ולא היה סיכוי כל שהוא כי ימשיכו זמן רב בלימודיהם. העבודה הצטמצמה בלימוד הקריאה, ראשית פעולות החשבון ובסיפורים מן התורה”.

אחת המורות , ששוכנעה לרדת למקום יחד עם בעלה אף היא מורה מדברת :

” הייתה זאת תקופת “צנע” ואנו זוג צעיר , שנינו מורים שעזבנו קיבוץ ובאנו להורות “במעברה”.

צריפי המגורים של המורים הפכו להיות המרכז התרבותי למורים והמדריכים שהיו צעירים וחדשים בהוראה ובהדרכה. לאה קבלה ללמד כיתה א’ והמשיכה עם כיתתה 3 שנים. היות והילדים לא ידעו עברית – לימדה אותם ע”י המחשה אישית : השמעת קולות בעלי חים. בהדגמת צורתם בתמונות וכדומה.

בתקופת הבוץ התלכלכה ריצפת העץ של הצריפים וקשה היה לנקותם ובייחוד שבעיית המים הייתה חריפה כי לא היו דיים. רבקה גובר הביאה שמיכות מהמועצות האזוריות, או מישובי הסביבה והיו שטיחים… המורות תפרו נעלי בית מבדים ומשמיכות . בבוא התלמידים היו חולצים נעליהם המלאות בוץ ומשאירים אותן בחוץ . התורנים היו מגישים נעלי בית ונכנסו לכתות וכך שמרו על הניקיון.

מצב ההלבשה היה רע. כי באוהלים התלכלכו ונקרעו הבגדים מהר יותר . נוסף לכך היו ביקורי הבית באוהלים תכופים ורצויים מאוד למורים ולהורים כאחד. מבחינה הלימודית הנהיגה לאה לימוד אינדיבידואלי בקבוצות, שיטה חדשה בתקופה “הקדומה” ההיא. בכך הקדימה בהרבה שנים את השיטות הנהוגות כיום”.

” המורים השתתפו עם תלמידיהם גם במשחקיהם וגם בספורט, “יום לימודים ארוך” היה דבר מובן מאליו בימים ההם. לימדו 30 שעות בשבוע קרוב ל- 50 שעות ויותר.

רבקה גובר נתנה להם דוגמה לא להביט על השעון.חגיגות, הכנות שונות, קישוט הכיתה וכדומה- נוסף לשעות הלימודים- ללא תשלום כמובן.

מתקופה זו נשארו יחסים ידידותיים בין המורים הראשונים ומשפחות תלמידיהם ולכל מאורע היינו מוזמנים לבוא. התעלמות והתעלמות בוקר – מקצוע חדש, הכנסנו עם בוא הורה יצחק נשר. פעולה זו הביאה תמורה כלכלית ומהפכה ביחס תלמידים לביה”ס. קרה שהמתפרע והשחצן הגרוע ביותר הפך ראשון במופעי ההתעלמות, וכתוצאה מכך לתלמיד טוב ממושמע.

השיעור למלאכה הוכנס לפני שהיה מקום, כלים ומורים. המפקח ראה לאחר חודש כי המחסן הפך לנגריה באמצעיים מאוד פר מיטיבים ובכלים שנאספו מכל מיני מקומות. הדבר השפיע עליו והוא השתדל להכניס שעה למלאכת במסגרת הלימודים הרגילים עם תשלום ואף שיגר כלים וחומרים.

ההורים חשו כי המורים הינם ידידיהם. הם באו מדי פעם ותינו צרותיהם באוזניהם ובקשו עצה גם בעניינים אישיים, בנוסף לבעיות חינוך והשכלת ילדיהם. חדר הטבע המצויד כיום ברבים בעזרי לימוד החדישים הדרושים לתלמידיו הוא תוצאה של אהבת הטבע שהחדיר המורה ואחר כך המנהל ישעיהו. הוא נהג לצאת לטייל עם כיתתו והסביר תוך כדי כך את תולדות הצמחייה , החי והדומם. מדי פעם הביאו גולגולת חמור, שלד בהמה או בעל חיים אחר לכתה. הילדים למדו לייבש צמחים ופרחים,שימור פרפרים וזוחלים למיניהם ונחשים שונים. משום כך הוטרד לא פעם משנתו להיחפז לבוא ללכוד נחש שחדר לאוהל.

בעיות מימון פעולות בית הספר היו חמורות . ההורים לא היו מסוגלים או נמנעו מלהבין שעליהם להשלים ולהשתתף במקצת ההוצאות. לכן הוסכם עם מזכיר מועצת הפועלים כי תלמידי הכיתות הגבוהות ייצאו בעונות מסוימות לעבודות חקלאיות כדי להרוויח. כסף. כך מימנו התלמידים טיולים שנתיים, רכישת ציוד לעצמם ולפעמים אף לבית- וזאת במסגרת מאורגנת וחינוכית” .

בית הספר היה למקור גאוות של התלמידים והוריהם גם יחד. עדות ליחסם זה הייתה הגינה היפה של בית הספר שהרהיבה את העין בניקיונה ובשלל צבעיה. בנופה העגמומי של עיר אוהלים נראתה הגינה כטלאי של שיראיין על בגדו של קבצן. בחג הביכורים המשותף לכפרי הסביבה הפתיע ביה”ס בהביאו לבאר טוביה שתי עגלות עמוסות ירקות משובחים מתוצרת הילדים.

בחורף השני קרה ואוהלים התמוטטו בשבת מפאת הרוחות והגשמים. האנשים עזבו הכל ופלשו לכיתות ביה”ס ולצריפים אחרים. ביום ראשון בבוקר נכנסתי לכיתתי.

מול הדלת התנוססה הסיסמה : “צאו מבבל , ברחו מכשדים בקול רינה” . החדר היה מלא חפצים ישנים וגרוטאות, הפתילייה על הרצפה מעלה עשן , אך איש לא שם לב לכך. אמרתי לאנשים כי מיד יביאו להם מזרונים ובקשתי כי ישמרו על הנבטים בגינה ולא ידרכו על הדשא והפרחים. “אל תפחדי מורה , לא נגע בשום דבר, לא ניקח כלום” ! הבטיחו.

אז הועברו מאות ילדים מהמעברות לערים ולמושבות בפעולת בזק שקראו לה “קורות גג, לימות הגשמים. הדבר כבר היה למסורת הכפרים באר טוביה וכפר וורבורג.

אנשי הכפר הופתעו לטובה מהתנהגותם של ילדי המעברה. הילדים כבר שלטו בעברית, עזרו למארחיהם בעבודות המשק, לא הפרו משמעת במשך החודשיים שישבו בכפר וורבורג ולא הלכו בלי רשות למעברה לראות את משפחתם שנותרה שם.

הכיתה הצליחה מאוד בלימודיה, בעקר בזכותו של המורה ישעיהו שהיה לאחר מכן גם למנהל בית הספר. הוא היה בא יום יום מהמעברה שבה התגורר, לכפר, והיה נותן בכיתתו שיעורי טבע וחשבון. הוא שמש קשר חי בין הילדים והוריהם.”

בחדר קטן נפתחה הספרייה הראשונה. רבקה גובר הייתה הספרנית הראשונה וממשיכה בזאת גם לאחר פרישתה מהעבודה. כבר בשבוע השני היו 1200 ספרים והקוראים הלכו ורבו. למרבית המשפחות הייתה זו פעם ראשונה לראות את ילדיהם קוראים ספר בבית 0 כיום יש להם ספריות בביתם, אהבה שרכשו לספר מאותם הימים). משפחת נוסינוב מרחובות תרמה כספי פיצויים שקבלו מגרמניה לרכישת ספרים להוסיף לספריה המקומית.

בספרה “אל משואות לכיש” מציינת רבקה גובר שני “שיאים” בהתפתחות החינוך במעברה , שני סיפורים מרגשים על בני עולים.