ראשוני קרית מלאכי מספרים

עליתי ארצה ב – 15.8.1950 מעירק.נשארתי יותר מחודש ב”שער העלייה”-מחנה עולים ליד חיפה.
חשבו להעביר אותנו לאיזו “מעברה” אח”כ נודע שיש מקום שקוראים לו קסטינה וגם באר טוביה.מדריכי הסוכנות שכנעו אותנו שנתיישב שם,אמרו שלכל משפחה יתנו בית ושטח אדמה , 3-4 דונם להקמת משקי עזר ללול ולדיר , יינטעו עצים ואיש איש ישב כפי שכתוב “תחת גפנו ותחת תאנתו”…הגוף המיישב ידע שהאזור הינו חקלאי ויש עבודה בכל הקיץ ובחלק מימות הגשמים.בימי האבטלה יוכל המתיישב לעסוק במשקו להשלמת פרנסתו.

ב-27.10.1950 הועלינו לשלוש משאיות: כ-20 גבר במכונית אחת , נשים וילדים בשנייה ובשלישית – החפצים ,כולל המיטות שקיבלנו מהסוכנות.ציידו אותנו בארגז עגבניות ,בצל 3-4 ק”ג סוכר ,לחם פמליות ונפט , מספר קופסאות שימורים –שיהיה מזון ליומיים שלושה , “עד שיסתדרו העניינים”…קרוב לשעת הצהריים יצאנו ונסענו ליישוב שקוראים לו באר טוביה.עם חשיכה הגענו לצומת מסמייה.הנהג ירד וחפש מישהו שיידע היכן מעברת קסטינה ,אך איש לא ידע.הנהג המשיך איתנו דרומה ,אומנם היו כמה אוהלים ליד הכביש אבל בחושך איש לא הבחין.הנהג פנה ימינה חצה את באר טוביה והגענו לגבעתי .שם מצאנו אנשים באוהלים שקיבלו אותנו יפה .גם הם היו מעירק והסבירו כי עברנו את באר טוביה וצריך לחזור בחשרה.

בבאר טוביה שמחנו בראותנו בתים נאים ,מוארים ,מוקפים עצים ,לבנו נתמלא אמונה –אמת בפי מדריכי הסוכנות: הנה הלולים ופרות,הכול אמת.ירדנו והתחלנו להוריד את המטען מהמכוניות.מה רבה הייתה אכזבתנו כשהוברר לנו שאין המקום הזה מיועד לנו.אל אלוהים!היכן הכוח שוב להעמיס המטען ולהמשיך לנסוע בחשכה לאחר יום טילטולים.כשהגענו לקסטינה ,סמוך לכביש אשקלון באמת מצאנו 12,13 אוהלים.בקושי שרכנו דרכנו בינות לקוצים והדרדרים אל האוהלים המפוזרים בשטח.מצאנו שומר במקום בשם צבי ומלבדו אף לא נפש חיה.ליל שימורים היה באותו לילה,ליל אפלה.על צרורותינו ישבנו והורינו פתחו בקינה והספד.איש מאיתנו לא גר באוהל מימיו ,ובסביבה כזאת?.כל אחד היה בעל מעמד ובעל נכסים בחו”ל .באחד האוהלים סדרו מיטות והילדים הושכנו.המבוגרים ישבו ודנו במצב אליו נקלעו-“אור היום נצא לתור את השטח ונראה איפה אנו נמצאים”.

בבוקר ניקינו את הקוצים בידים ובסכינים סביב כל האוהלים שלנו ,מתחנו את החבלים והנחנו אבנים על שולי היריעות שלא יעופו ברוח.חילקנו את העגבניות ויתר הצידה ביננו ולאחר ארוחת הבוקר יצאנו לכביש לראות איפה אנחנו נמצאים.

לא מצאנו כלום…היינו במחנה צבאי בריטי עזוב והרוס.

מעבר לכביש ראינו איזו מכולת קטנה בצריף,עוד כמה אנשים היו שם.בקשנו לחם,אמרו לנו :”עכשיו אין ,כשיגיע הלחם מגדרה אני מוכר קודם לאנשים שלי ואם ישאר תקנו גם אתם”.כך היה גם לגבי מרגרינה וחלב.מספר ימים קנינו לחם שנשאר אצלו ואם לא נשאר – אין …(לכל המשפחה היו 2-3 לירות שנתנו לנו ב”שער העלייה”).

אחרי כמה ימים הגיעו משאיות עם עולים חדשים מרומניה ופולניה.אנחנו רצנו לעזור להם להסתדר באוהלים הריקים בתוך ים העשבים והקוצים.

בינתיים אין מה לעשות. יצאנו כמה צעירים למצוא עבודה כי אף אחד לא בא לשאול או להדריך אותנו. עלינו לכביש ופנינו דרומה, ראינו 2 מנהלי עבודה ליד תחנת הבנזין בפינת הכביש לבאר טוביה. למזלנו דברו ערבית ובקשנו מהם עבודה, “בבקשה” אמרו לנו ונתנו לנו מכושים וטוריות להוריד אספלט מהכביש בכדי שירחיבו אותו. היה זה מאוד קשה לי ולחברי, מעולם לא עבדנו, הייתי תלמיד בחו”ל , למדתי בגימנסיה ועד גיל 22 לא עבדתי.

בקושי גמרנו יום עבודה בערב ביקשנו כסף, אמר לנו : “כל 15 יום תקבלו תשלום”.

שאלנו כמה נקבל אמר ” 2037 לירות, כי זו עבודה קשה ומשלמים מחיר גבוהה”.

מספר עולה אחר:

“כאשר הקימו צרכניה היה פרלמוטר ז”ל המנהל ואני העוזר. קיבלתי אז 55 ל”י בחודש. את הבניין הראשון לצרכניה בנו יחד עם הבתים הראשונים ברחובות הכרמל וגושן, אבל הצריף היה במקום שכיום קולנוע “מלאכי”.

דרך “המשביר לעולה” הבאנו אז נפט , מקררים קטנים כארגז, ומצרכים שונים בשביל המשפחות, והכל חולק לפי גודל המשפחה. פעם הבאנו גיגיות לרחוץ את הילדים ובגלל מריבה החזרנו אותן.

גם כיום אני עובד בצרכניה, אבל מי חלם שיבוא יום ויקנו מותרות. בימים ההם היינו שמחים לקבל מנת בשר וביצים בזמן…. עכשיו זו עיר ממש . אז הכל היה בזול, מחיר הלחם היה 45 מיל.

בסוף השבועיים קבלנו תשלום ראשון ופועלים נוספו . גם ההורים התחילו לצאת לעבודות וחפשו לבד מקומות עבודה.

בינתיים החיים באוהלים קשים, מים הגיעו בצינור דק אחד לברז אחד. מכאן צריך גם לקחת מים ולבשל, להתרחץ, לכבס, אני חושב שברז זה והמים הביאו מבאר טוביה וכל אחד סחב דלי לאוהל שלו. בתי שימוש ומקלחות היו על חורבות מבנים של חיילי הצבא הבריטי. סשה מבאר טוביה ואיתו אנשים אחרים באו והוסיפו ברזים נוספים מאותו צינור והיה קל יותר, אבל עדיין הכל משותף. פויו קרויטרו סדר ברזים ואני שילמתי מכיסי 2 לירות רק שיהיו מים. לאחר כשבוע לקחו צריף קטן ועלוב ואמרו: “זה יהיה בשביל הצרכנייה” ובאמת התחילו להביא דברים שונים לחנות.

המנהל מרדכי ז”ל , התחיל למכור גם בהקפה כי אנשים עבדו אבל את הכסף קיבלנו רק בסוף החודש. הכל נמכר במנות ובתלושים : סוכר, תה, ביצים, שמן, הכל-אפילו גיגיות, לא רק בגדים ונעליים. היו אנשים שהחליפו בניהם תלושים.זו הייתה תקופת “הצנע” וכל אחד חי בתנאים הקשים האלה. האוהלים היו פתוחים ולא נגנב מאף אחד כלום. היינו כמו אחים”.

ממשיך ומספר מתיישב אחר:

“כשהגענו ממושב נורית למעברה ב-1952 קבלנו אוהלים כמו כולם, היינו 6 משפחות תימניות, כבר הייתה בית כנסת והצטרפנו למניין שכלל את כל היהודים במקום והיה קשה להתפלל לפי נוסח חדש, אבל עשו סידור כזה: הבבלים “שחרית” הלכו לכפר אחים (מעבר לכביש) קראו בתורה וחזרו לגמור “מוסף” . אח”כ אשכנזים מתפללים ואנו איתם, בתפילת “מנחה” . בשבת גם כן הולכים וחוזרים כדי לקרוא בתורה. פעם הביאו 10 צריפים. לקח איציק כהן צריף, ובצריף אחד הקים בית-כנסת. כאשר עבד אביגדור במועצת פועלים הביא ספר תורה ראשון. רק ב-1953 נבנה בית הכנסת הראשון הקרוי כיום “בית הכנסת הישן” לאשכנזים בו התפללו אז כל בני העדות.

בין היתר גם טכסי חתונות נערכו בשיתוף וללא הפרדה המאפיינת מקומות אחרים.

אני חושב שאין בכל המדינה תופעה כזאת . לא הרשנו אפליה עדתית במקום.

אחרי זמן רב התארגנה קבוצה מיוצאי צפון עיראק (הכורדים) והקימו בית כנסת בצריף בפינת הרחובות ארלוזורוב- ויצמן, במקום בו נמצאים עכשיו שיכונים דו-משפחתיים. למזלם הרע הצריף נשרף לאחר 8 חודשיים.

הבעיות היו מרובות טענות. עולים זרמו לקסטינה, אחים לצרה נוספו מדי יום וחורף קשה נחת עלינו כמכה נוספת.שלג כיסה את הארץ וגם לדרום הגיע.

האוהלים נקרעו ועפו למרות האבנים, ובתוכם ארגזים ששימשו ארונות ובהם מצרכי מזון שנקרעו והתקלקלו.הנוף היה מיטות חלודות , פתיליות מפויחות ועצים להסקה. ברחוב נמצאו גם הילדים לבושי סחבות ,גלויי שת ויחפים. תינוקות נישאים על ידי אמהות רועדות בוכיות , הרוח מיילל קרה ולחה, רגליים מבוססות בבוץ וקורת גג אין. מה עשינו? שלחנו להודיע למורה רבקה ולבעלה מרדכי גובר כי האוהלים נפלו כולם והילדים בחוץ. עוד באותו הלילה הועברו תלמידי בית הספר של רבקה גובר לכפר וורבורג ושהו שם שבועיים. ירד אז גשם 8 ימים ולילות, חלק מהילדים הועברו לירושלים וגם לבאר-טוביה ולכפר בילו. אני חושב שבמעשה זה עשו רבקה ומרדכי גובר את המעשה הכי יפה שעשו ועזרו לאמהות לחיות כאן בתנאים קשים ביודען שהילדים מסודרים”

מוסיפה אחת הנשים

” לקחנו איתנו הרבה מאוד ציוד וכלי בית. זה עזר לנו, כך היה לנו סבון כמה חודשים. במעברה לא מצאנו חצי שנה סבון כלל.

על מכסה של חבית היינו אופות פיתות. לאחר חודשים רבים קיבלנו קמח. רק כאשר הייתה חתונה או ברית מילה היו נותנים יותר מאשר ב”נקודות” והפנקסים. קצת יותר בשר ,יותר קמח,סוכר שמן ועוד. בצל לא אכלנו תקופה ארוכה ביותר. מי שסיפר שאכל בצל לא האמינו לו.

ואיך העבירו את הזמן כשלא הייתה עבודה?

מספר אחד העולים על ההווי המיוחד של המקום:

“פתחתי עם חבא אליהו בית קפה באוהל . הגשנו תה, קפה, ו…דומינו. בלילה הדלקנו “לוקוס” אחרי זמן מה פתח אליהו חבא (לבד) בית קפה נוסף והכניס בו חידוש:

רדיו שפעל על בטריות…..

בלילות היינו יושבים בחוץ כמה שכנים, עראקים לחוד, אשכנז בנפרד,וקבוצות של כורדים. מדליקים קוצים ועשבים והיתושים הרבים היו מתרחקים. סביב האש היינו יושבים ומספרים סיפורים מן העבר הרחוק.

האוהלים היו פתוחים אף אחד לא פחד מגנבים…כולם היו אותו הדבר. לא עשירים ולא עניים. הלוואי היום! אפילו כבישים ודרכים לא נמצאו כלל. שבילי בטון היו קצת מזמן הבריטים, אבל לבית הספר ולגן הלכנו בבוץ.

בחצר של דבורה וויין היו פרחים ועצים קטנים (כיום עצים גבוהים ליד בית הכנסת של המרוקאים, התימנים והאשכנזים ברחוב בגליל). אבא שלה היה מביא שתילים והילדים שתלו ושמרו.

החוויות של אז נתנו טעם לחיים של הילדים. היום יש להם הכל מוגש ומוכן….

כבאו ימים חמים היו הילדים יחפים והה תענוג…..

כשבא בן גוריון לבקר במעברה אחרי הגשמים והשלג ב-1951 עודד אותנו והבטיח כי עוד יהיה טוב.

“לחם עבודה” “מאוהל לבית”

מדברי אחד העולים על הקשיים בהשגת “יום עבודה”:

” הצעירים , המבוגרים וגם האימהות הלכו לעבודה. אפשר להגיד כי 70% מהתושבים היו דורשי עבודה . לא היה די מקומות והחל ריב בין הפועלים”.

מכיוון שכך יזמנו להקים ועד מקומי ודאגנו לחלוקת עבודה לפי סדר מסוים.

20 ימי עבודה לבעל משפחה בת 8-10 נפשות.

14 ימי עבודה לבעל משפחה בת 3-6 נפשות.

10 ימי עבודה לבעל משפחה קטנה.

לרווקים-מעט מאוד.

בניה עדיין לא החלה. משרדי העבודה והביטחון יזמו נטיעות שדות לאורך הכבישים וחורשות במחנות צבא .אבל לא היה די בכך. אז הצענו שבחורות וזקנים יעבדו בנטיעות והצעירים יועסקו בעבודות ניקוז ומלאכות קשות אחרות בישובי הסביבה. ההצעה נתקבלה והמצב הוקל.

באופן פתאומי וללא הכנות הועברו אלינו מספר משפחות ממעברת כפר סבא (מטעמי בטחון של קרבה לגבול). מים בשפע לא היו אבל צרות היו . חלק מדיירי האוהלים, שהיה רגיל במסחר בקש לפתוח חניות קטנות . כאשר לא ניתן להם הדבר ברישיון פתחו בתוך אוהלים. אנו דרשנו מהמוסדות שיתחלו לבנות ואכן קבלנו רשות, חומרים ותוכניות בדצמבר 1952. היו אלה בתים קטנים עם שטח אדמה לגידול ירקות לבית ולשוק, מעט בעלי חיים ולול. בתחילה תוכנן לתת לכל משפחה 5 דונם ל”משק עזר” , אח”כ הקטינו את השטח לחצי דונם (כאשר ראו כי יעוד הישוב משתנה מכפר לעירוני.

ezra_moradעזרא מורד מראשוני המתיישבים במקום. סופר ומשורר, פעל רבות באהבה ובתושייה כרכז התרבות של העירייה ועשה למיצוי וגיבוש חייה הרוחניים תוך יניקה מהמקורות האתניים והפולקלוריסטיים של תושביה. בשירים, סיפורים ומחזות שהעלה הפליא לתאר הווי המקום על כל המצוקה והשמחה שבו. שיר זה מפרי עטו הינו ביטוי הולם לאווירת אותם ימים.

 

הגענו…

הגענו לארצנו, הגענו כעולים
מצאנו את “עירנו” מעברת אוהלים
מאז לאברהם קרא: “לך אתננה!”
צרה צרה במעברה והשלוה איננה.

הוי מעברה ! הוי מעברה!
הוי ריבונו של העולם איזו צרה?
הוי מעברה המעברה!

נשים ואנשים ניצים, על זית ותמרה!
יום יום השכם בבוקר רצתי ללשכה
אחר שלי הבטיחו כי יש! יש עבודה
אך שם ישב פקידון אחד ” – שלום לך אדון”
“- בוא הרשם אצלי חבר ! בצהרי היום”

הוי עבודה! הוי עבודה!
הוי ריבונו של העולם מי ישיגה
הוי עבודה העבודה

רק נרשמים ונרשמים אך אין בכיס פרוטה.
לאחר שנרשמתי אצל הפקידון
הלכתי לשני. הצדעתי לו בדם
אמר לי “לך תביא מכוש וצא מחר לחפר!
אחורה פנה! קדימה צעד ! חכה עוד שם בתור!

הוי עבודה! הוי עבודה!
הוי ריבונו של העולם מי ישיגה ?
הוי עבודה העבודה

חופרים עודרים בין הקוצים, סליחה רבה תודה.
על בד אהלנו תלו מודעה:
“שלם לשכתנו מחלק מפרעה!”
סוף סוף בונים לנו דירות, דירות של עמידר
שכר הדירה. שכר הדירה דירה של עמידר!

הוי עמידר! הוי עמידר!
הוי רבונו של עולם למה נוצר?
הוי עמידר העמידר

קפת חולים ושאר מיסים עלינו עד הצוואר.
מועצת פועלינו הייתה לנו כנס
כדי לבא למזכירה וצדק לחפש
אך לבסוף נבנו בתים וקמה עיר
ברוך משנה עתים, יחדיו נפצח בשיר!

הוי מעברה! הוי מעברה
הוא ריבונו של עולם מי יצרה
הוי מעברה המעברה

נשים ואנשים נצים על זית ותמרה!